תגובה שנייה לג'ונתן ליטל

 

"שוכחים שהמדינה מורכבת מאנשים, כולם פחות או יותר רגילים, לכל אחד חייו, עברו, סדרת המקרים שגרמו לכך שיום אחד הוא מצא את עצמו בצידו הטוב של הרובה או של דף הנייר, בעוד שאחרים מצאו את עצמם בצד הרע" 
                                                                                                          ג'ונתן ליטל

בימים שבהם ליהודים
לא היתה מדינה משלהם
הם חיו באירופה
במדינות שהיו שלהם,
כלומר שהם חשבו שהן שלהם,
אבל זאת היתה טעות שלהם,
כי המדינות האלה היו מוכנות לוותר עליהם,
והן גם וויתרו
ומסרו אותם לרוצחים,
והרוצחים רצחו אותם
בהמוניהם.
אבל עכשיו מתברר
שגם זאת טעות,
נכון יותר מקריות,
כלומר לא שהיהודים לא עונו ונרצחו,
כי הם כן,
אלא שהרוצחים היו רוצחים במקרה,
כלומר לגמרי במקרה
חיו אי פעם אנשים רגילים במדינה של רוצחים
ולכן הם רצחו
כי הם חיו בה במקרה.
ואם, במקרה, היהודים היו לא יהודים,
אז הם היו הרוצחים,
ואם הרוצחים היו יהודים
אז הם היו נרצחים,
כי הכל קרה במקרה.
חבל רק שהיהודים לא ידעו את זה,
כי אם הם היו יודעים
הם יכלו אולי לבוא לרוצחים
ולבקש מהם, למשל, להתחלף,
כי הרי הכל במקרה,
אז אולי, במקרה,
הם גם היו מוכנים להתחלף.
אבל הם לא ידעו.
חבל.

הערה: הציטוט הנ"ל של ג'ונתן ליטל לקוח מתוך הספר "נוטות החסד" אותו לא קראתי כפי שהסברתי בתגובה הראשונה. בשיר שכתבתי אין התייחסות לספר, אלא רק לרעיון הנ"ל המצוטט מתוך הספר וגם בא לידי ביטוי בריאיון שנתן ליטל לעיתון ה"ארץ". הרעיון  אותו מביע ליטל בציטוט ובראיון גרמו לשיר להתחבר, ומצאתי לנכון לציין זאת. 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יפתח  On יולי 16, 2008 at 2:20 am

    זה לא רציני ולא ראוי לפרסם כל מיני רשימות בנושא הספר מבלי שקראת אותו

  • חני  On יולי 16, 2008 at 5:59 am

    התייחסתי רק לרעיון של ליטל, שאת הרצח ביצעו אנשים רגילים שחיו, במקרה, בתקופה מסויימת ב"צד הרע של הרובה." זאת, דרך אגב, היתה גם הטענה של אייכמן.נדמה לי שלגיטימי להתייחס לרעיון כזה גם בלי לקרוא ספר שלם המתאר איך דבר כזה קרה. ברשימה הקודמת התייחסתי לראיון שנתן ליטל. את הספר, אכן, לא קראתי ואני גם לא מתכוונת לקרוא, וגם לא להתייחס אליו. ובכל מקרה תודה על התגובה.

  • חני  On יולי 16, 2008 at 9:10 am

    הוספתי גם הערה משלי בגוף הטקסט.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יולי 16, 2008 at 9:24 am

    ראוי מאוד להגיב לראיונות רעיונות וציטוטים. ראוי לחבר שירים. לא ראוי לסתום פיות לאנשים שבוחרים לבטא את תחושותיהם בנושאים כאובים.

  • חני  On יולי 16, 2008 at 9:42 am

    אכן, נושאים כאובים. תודה על התמיכה והעידוד 🙂

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יולי 16, 2008 at 9:48 am

    הנה, כאן, ביקורת של יותם ראובני, שבטח תמצאי בה עניין

    http://www.nymrod.info/l176.html

  • ליפתח  On יולי 16, 2008 at 10:35 am

    וכי אסור למחברת שתהיה לה דעה או עמדה ביחס לאמירה בודדה שמצוטטת מפי המחבר?
    בראיון שפורסם עימו בעיתון הארץ, מיסטר ליטל התגלה כאדם הלוקה בתערובת של יהירות, שטחיות, ניהיליזם וצדקנות. בראיון שורה ארוכה של התבטאויות, שחלקן חושפות את בורותו בעניינים שבהם הוא מציג דעות נחרצות. קריאת ספרו אינה בחינת תנאי הכרחי לתגובה לאי-אלו מהאמירות שפורסמו בשמו. האמירות האלה עומדות בפני עצמן וראוי שתשפטנה בפני ככאלה.

  • חני  On יולי 16, 2008 at 10:39 am

    ובאמת מעניין מאוד.

    למשל הציטוט של דב אלפון: "הוא עשוי לגעת ברגישויות, בעיקר של יהודים גלותיים" – זמנים חדשים וזמירות ישנות, שחשבתי שכבר נעלמו מהנוף, אבל מסתבר שטעיתי…

    והשיחה עם רודולף הס, שבה הוא מעיד על הצייתנות העיוורת- כלומר זאת לא היתה "סדרת מקרים" – היה צורך בתכונות מאוד מסויימות.

    והסיום התמים של ראובני: "יהודי אולי יכול לכתוב ספר כזה, אבל אף יהודי לא יוכל לומר לעולם שזה ספר טוב" – מסתבר שבזה גם הוא טעה ובגדול.

    ושוב תודה מקרב לב. ועוד אחזור ואקרא הכל.

  • חני  On יולי 16, 2008 at 10:46 am

    הודיתי על ההמלצה על קריאת הביקורת של יותם ראובני.
    תודה גם למגיב/ה בנושא "רשימות בנושא הספר" 🙂

  • חייש  On יולי 16, 2008 at 3:02 pm

    אבל אני בהחלט מבין את הסנטימנט. בדיוק כמו שכשחייל צה"ל, ילד בן 19, עומד בצד הנכון של הרובה כאשר הוא מאשר או לא מאשר לאישה הרה לעבור את המחסום.

    אני לא משווה בין הסיטואציות, רק מציין שלפעמים זה אכן כך, אקראי.

  • יפתח  On יולי 16, 2008 at 6:20 pm

    וודאי שכל אחד יכול לפרסם את תגובתו, ולו על סמך שורה אחת אם היא גרמה לו לתחושות מסויימות. בעיני, הספר בכללותו מעלה, לפחות עבורי, תחושות אחרות. גישתו של הגיבור, לפיה יכולנו גם אנו למצוא עצמנו במצבו שלו, ולעשות את המעשים שהוא עשה, אינה משכנעת, והנסיון הנואש שלו לשכנע אותנו, הוא נסיונו להשיג סוג של מחילה על חייו הנוראים. לאחר קריאת הספר, לדעתי הוא משאיר הרגשה של זלזול עמוק ושל הגכחה של האידיאולוגיה הנאצית והאנשים שהשתתפו והאמינו בה. את זאת אפשר (או לא) להבין לאחר קריאה. ללא קשר, קריאה "שלא לקרוא" ספר מסויים היא בלתי מקובלת, לפחות עלי.

  • חני  On יולי 16, 2008 at 7:57 pm

    חייש, לי נראה שאתה דווקא כן משווה, ושזאת בדיוק המטרה של ליטל – ההשוואה הזאת.הניסיון לומר שהכל דומה, והכל מקרי, וכל אדם יכול להיות במקום כל אדם, וכל העוולות זהות, ובעצם אין הבדל מוסרי בין רוצח לנרצח.
    התפישה הזאת לא מקובלת עליי. ליהודים לא היו שום רובים, ולא היתה להם אפשרות לעמוד בשום צד. מצב כזה שונה מאוד ממצב של סכסוך טריטוריאלי בין שני עמים, ושום להטוט לשוני של ליטל לא ישנה את העובדה הזאת.
    ויפתח, אם הגיבור רוצה לבקש מחילה למה הוא לא מבקש אותה באופן ברור?
    וההתנגדות שלי לקריאת הספר נובעת מההתרשמות שלי שאסבול בקריאתו, ולא מתחשק לי לסבול.
    וההחלטה לא לקרוא אותו היא אך ורק שלי. בשום מקום לא קראתי לאף אחד לנהוג כמוני.

  • תא  On יולי 17, 2008 at 7:14 am

    הדברים שכתבת הזכירו לי את הציטוט הבא:

    "אגיד לך את התגלית העצובה ביותר בחיי: הנרדפים אינם טובים יותר מרודפיהם. קל לי לתאר לעצמי את היפוך התפקידים. את יכולה לראות בזה מעין שאיפה-למצוא-אליבי של אדם המבקש להסיר מעליו את האחריות ולהטילה על הבורא, שיצר את האדם כפי שיצרו. ואולי טוב שאת רואה את הדברים כך. שכן, להגיע לכלל מסקנה שאין הבדל בין האשם ובין הקרבן, פירושו לאבד כל תקוה. ולזאת ייקרא גיהינום, ילדתי".

    (מילן קונדרה, "מחול אחרון ופרידה"(

  • חני  On יולי 17, 2008 at 8:29 am

    זאת בדיוק הטענה שלי, ובזמן האחרון אני חושבת שזאת בדיוק הסיבה שבגללה ז'אן אמרי התאבד.הבין שהוא חי בגהינום הזה, שאותו מילן קונדרה מתאר.
    זאת באמת תגלית עצובה מאוד. וזאת בפירוש הסרת אחריות , וליטל מגדיל לעשות ובמקום להפנות אצבע מאשימה כלפי ארצו, הוא מאשים את מדינת ישראל. והכי עצוב לגלות כמה הרבה ישראלים מסכימים איתו.עצוב מאוד.

  • אסתי  On יולי 17, 2008 at 10:11 am

    הגיבור לא רוצה לבקש סליחה כי הוא חושב שעשה מה שהיה צריך לעשות.
    ואם הוא היה מבקש מחילה? וכל הנאצים ועוזריהם היו מבקשים סליחה? אז היית מרגישה יותר טוב?
    זה הפי אנד מזוייף.

    ולגבי ההתקוממות שלך כנגד האופציה שהקרבנות היו יכולים להיות מקרבנים אם הגלגל היה הפוך, אז הרשיני להזכיר לך את הקאפואים.
    אולי לא היתה להם ברירה במציאות המזוויעה ההיא, אבל לא חייבים להגיע לדרגות סאדיזם שמתחרות בשומרים הנאצים עצמם. ואלו לא היו מקרים מעטים לצערנו.

    כלומר הקרבנות לא היו קדושים. הם היו בני אדם. והמקרבנים לא היו מפלצות – הם היו בני אדם.

  • חני  On יולי 17, 2008 at 11:54 am

    הוא יכול לחשוב מה שהוא רוצה. אני חושבת שהוא רוצח ושהוא צריך לבקש סליחה. והוא צריך לבקש סליחה גם מהקאפואים על השפלות האנושית שאליה הוא גרם להם להגיע, שהרי בלעדיו הם לא היו נעשים קאפואים. הקורבנות לא היו קדושים, היו, בהחלט, בני אדם, אבל המקרבנים היו רוצחים. נקודה. סימן קריאה.

  • אסתי  On יולי 17, 2008 at 12:03 pm

    ואת מה שאת רוצה.
    והוא באמת רואה עצמו כרוצח (רמז – דווקא יהודים הוא לא רצח, אבל את הקרובים אליו ביותר הוא רצח גם רצח)

    בכל מקרה, אני למשל, לא רוצה את בקשת הסליחה כי אין לי שום כוונה לסלוח. אין סליחה על המעשים האלו. וכמו שאמרתי לך בעבר – מבחינתי אין סליחה עד דור אחרון, ככה שאין לי שום רצון לשמוע את התחינה למחילה.

    לגבי הקאפואים – היתה להם בהחלט ברירה. עובדה שלא כולם היו קאפואים והיו כאלו שסירבו לתפקיד. שזה המקום להגיד ששום דבר הוא לא בכל מחיר והאמירה שלך על כך שהם גרמו לקאפואים וכו' מזכירה לי את גולדה שאמרה שלא נסלח לפלסטינאים שגרמו לנו להרוג אותם. או משו כזה.

    ורק להרגיע אותך – ליטל נכשל בסופו של דבר במה שניסה לעשות. גם אתה לא נפרד לגמרי מהתחושה שזו פלנטה אחרת, גם אתה לא מצליח להבין בסופו של דבר איך "זה" קרה כי ההגיון האנושי מתקומם, וגם הרצון להראות שכל אחד היה יכול להיות כזה אם וכאשר… לא מסתייע. וגם לא משכנע.

  • חני  On יולי 17, 2008 at 12:14 pm

    אבל זה לא אומר שהוא לא צריך לבקש סליחה. ותסלחי לי אם לא אתייחס להשוואה שלך, כי בעיניי, כאמור, אין לה בסיס . ואני מאוד שמחה שהוא נכשל.

  • אסתי  On יולי 17, 2008 at 12:38 pm

    שימי לב שברגע שאת מורידה את האחריות על מעשיהם מכתפיהם של הקאפואים ומעבירה אותה לידי הנאצים, את בעצם משחקת לידיו של הטיעון הנתעב בעיניך) של ליטל על כך שכל אחד יכול למעשי אכזריות ולציות עיוור( בתנאים ובמקום וכו'

    חזרתי שוב לדיון הזה כי אני כרגע באמצע כתיבת הביקורת על הספר ועל התופעה הנלוות לו והדיון הזה בהחלט מחדד לי את הבעיות ואת הנקודות לדיון שהספר מעלה.
    חלקן כאמור ללא הצלחה..

  • חני  On יולי 17, 2008 at 2:20 pm

    בעיניי הקאפואים הם גם קורבנות – גם הם היו במחנות ריכוז והגיבו כמו שבני אדם שחייהם מאויימים מגיבים הרבה פעמים – בתוקפנות ומתוך הזדהות עם התוקפן – זאת תסמונת ידועה, אבל בראש וראשונה הם היו קרבנות – זה מה שגרם להם לבחור בבחירה הנוראה.
    הנאצים לא היו קורבנות של אף אחד: הם פיתחו בכוחות עצמם את השנאה האינסופית ליהודים , עשו להם דמונאזיצייה, והפכו אותם לחסרי צלם אדם. את כל זה הם עשו בכוחות עצמם. אף אחד לא הכריח אותם לעשות את זה, וכל הדייסה העכורה שליטל בישל פשוט מגעילה אותי – הריח המבאיש שלה עולה מהראיון שלו ומדברי הביקורת, גם של אלה, שכאמור, מתפעלים מכתיבתו.
    יכול להיות שהוא בעל מלאכה טוב, אולי אפילו מצויין, אבל כבן אדם, כשמו כן הוא – אדם קטן. קטן מאוד אפילו, ואני בעיקר בזה לו.
    ואני שמחה אם הדיון הזה מסייע לך. גם את סייעת לי מאוד להבין הרבה דברים, ועל כך אני מודה לך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: