סוף מסלול

בשנתיים האחרונות למדתי בקורס למטפלים באמצעות קול ותנועה. מטלת סיום הלימודים היתה הצגת מופע של שעה. היינו שבעה משתתפים, וכל משתתף יכול היה לבחור מקום על פי רצונו.
אני בחרתי להציג את המופע שלי בעין צור – מעיין הנובע במורדות המזרחיים של רמת הנדיב הסמוך למקום מגוריי . היכרתי את המקום משיטוטיי באיזור. בדרך כלל אני מגיעה אליו בהליכה ברגל מביתי, אבל הפעם נפגשנו – שבעת המסיימים המורה והאסיסטנטית – בחניית בית ספר אורט השומרון, בית הספר האזורי בו לומד היום בני הצעיר, כי המסלול ממנו למעיין קצר בהרבה מאשר מביתי.

הבאתי אתי תרמיל גדול, ירוק, שבתוכו אכסנתי תיקים נוספים, והובלתי את קהל הצופים לחורשת אורנים הנמצאת בדרך למעיין. הוצאתי מהתרמיל חולצה צבאית שהשאיל לי אישי, כובע צבאי שבני החייל הביא במתנה לאישי, והפכתי למ"כ טירונים – תפקיד שבני מילא במהלך שירותו הצבאי בגולני. 
לשמחתי המשתתפים שיתפו אתי פעולה, חזרו אחריי על המילים הנגזרות מראשי התיבות של המילה אפזצט"א , הסתוו מאחורי עצי האורן, והתפקדו כראוי. (כחיילת לשעבר בחיל המודיעין, מטעמי סודיות, לא אסגיר בשלב זה פרטים נוספים).

המשכנו לעלות לכיוון המעיין והתיישבנו למרגלות המעיין מתחת לעצים שם הפכתי למורה רוחנית המלמדת ריפוי בעזרת עצים ושקועה באגו טריפ. ביססתי את הדמות הזאת על מורה רוחני שיצא לי להכיר. בזמן שמשתתפי הסדנה שקעו במדיטציה החלפתי בגדים והפכתי למדריכת טיולים שמחה ונמרצת בחברה הארכיאולוגית הישראלית, והובלתי את המטיילים לבית המרחץ העתיק הממוקם בקרבת המעיין , שם נתתי להם הסבר רווי מילים לועזיות מבלבלות על המקום, דומה להסברים שיצא לי לשמוע בחיי ממדריכים שחשוב להם יותר להפגין את חוכמתם מאשר להסביר איך בעצם חיו אנשים בעבר. בצירוף מקרים מפתיע נעמד מולנו, על שפת בריכה קטנה שאליה נשפכים מי המעיין, מתרחץ ערום שבא לטבול במקום. האירוע שלנו לא הרתיע אותו. כיוון שהיה שקוע במדיטאציה בעמידה המשיך לעמוד זקוף ורק כשסיים את המדיטאציה התלבש לאיטו.
משם המשכנו למערה שבסופה הנקבה שבה נובע המעיין. הדרך למקום הנביעה חסומה בדלתות בשל סכנת מפולת – כך הסביר לי עובד השמורה ב"טיול ההכנה" שעשיתי במקום. עמדתי כשגבי אל הדלתות, פניי לפתח המערה, הצופים התיישבו מולי על מושבים טבעיים, ושרתי ארבעה שירים וקראתי שיר אחד.

השירים ששרתי היו:
1. עוד חוזר הניגון
2. שיר של יום חולין
3. שמור לך חלום קטן
והאחרון: צור משלו אכלנו.

התגובה שהכי נגעה לליבי היתה התגובה של האסיסטנטית של הקורס. היא אמרה לי שלאורך כל הקורס הרביתי לעסוק בעבר הרחוק, בגלות, והמופע הזה, כך אמרה לי, היה מאוד ישראלי. היא אמרה גם שראתה בו השלמה עם העבר ונכונות להמשיך ללכת קדימה, לעבר העתיד.
חברה ללימודים אמרה שהיא הרגישה שערכה אתי גם את מסע חייה שלה: מהצבא, אל החיפוש הרוחני שאחריו, תקופת הטיולים המשפחתיים עם הילדים, ולבסוף המפגש האינטימי של אדם עם עצמו וגם עם עברו במערה. כששרתי במערה, אמרה, חשבה על הקולות שהמערה הזאת שמעה כבר בעבר, ועל זה שעכשיו היא שומעת גם את הקול שלי.

כששרתי את השיר "שמור לך חלום קטן" עברתי בין חבריי לקורס – חבריי למסע שעברתי בשנתיים האחרונות, שבמהלכו ירדתי לשורשם של כמה מחסומים עתיקים מאוד – והקדשתי לכל אחד מהם שורה בשיר.
ואת השיר "שיר של יום חולין" הקדשתי לאישי, שגם חיכה לי בחנייה, כדי לוודא שהמסע הסתיים בשלום.

וזה השיר שקראתי. כתבתי אותו כשהייתי חולה בוירוס בזמן שבו ארע אסון המעבורת של אילן רמון. 

               אסטרונאוטית         

בלילה צנחו במוחי הויראלי שובלי אש:
כל אדם הוא כוכב בגלאקסיה פרטית, לחשתי.
אחר כך נתתי לעצמי הוראות :
לאטום סדקים בחללית הישנה, המתפוררת,
להתכסות היטב בשמיכה שכבר הידלדלה משכיבה מרובה,
וכשאקום – לאוורר את החדר ולהחליף מצעים,
וכשאבריא – לדאוג טוב יותר לגוף הכוכבי הזה, הכאוב.
וגם תובנה היתה לי – אין זאת אלא שבגדתי בו,
אם הוא העז ככה לבגוד בי.

כך מתים בני אדם על פני האדמה:
לאט לאט, מעט מעט, בחורף.
האם גם מוות רגיל כזה יכול להיחשב הרואי?
והרי גם אני נושאת בחזי ציור חלום של ילד
מגטו, ממחנה ריכוז.
נס של חיל , שבשורותיו צעדתי (בקושי)
עוטה (כמו תחפושת) מדים.

כמה פעמים עוד אפשר לכעוס ולהיעצב
בשל ילדות רחוקה ההולכת ומיטשטשת?
בשל תמונת נוף זרה, ישנה,
של עצים גבוהים, ערומים,
מלבינים בשלג?
כמה פעמים עוד אפשר ליפול
לתוך בורות אפלים, עתיקים
במעבורת מזדקנת?
והרי הוריי, שניהם, עשו כמיטב יכולתם,
ממש כמוני , בנסיבות האיומות
שזימנה להם המאה העשרים.

כשהייתי ילדה לא הבנתי מה קורה
כשאמי הלכה שוב ושוב לאיבוד,
וכשהבנתי לא יכולתי לומר זאת לאבי
שהתבייש, שהסתיר.
גם לא היה בסביבה אף אחד
שרצה לעמוד לזכרה, להספיד.
ומאז הפכו המלים האבודות ההן
לערפל הזה שמשייט עכשיו,
בתחילת המאה העשרים ואחת,
במצח ובאף שלי.

די לזכרונות ילדות רחוקים!
די לרחמים עצמיים!
אחרי הכל מדובר כאן באישה בוגרת,
שנולדה במדינה יהודית, עצמאית
כעשור אחרי המלחמה הנוראה ההיא.
שהועפה לחלל
מרחם מבוהל, קרוע,
כאסטרונאוטית חד פעמית
כחסד אחרון,
ככוכב שביט. 

והיום שוב טיילנו, אישי ואני, למעיין. הפעם התעמקתי יותר ברצינות בתולדות המקום, ובדרך חזרה הבייתה חשבתי על כמה שאני אוהבת את הארץ הזאת, ועל כמה הרבה פעמים אני כועסת על המדינה, נכון יותר על דברים שקורים בה, ויחד עם זאת  שמחה כל כך שיש לנו אותה, ולא יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה. 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אריק גלסנר  On יולי 12, 2008 at 3:06 pm

    הזדהיתי בייחוד עם הסיום. עם היכולת לאהוב את הארץ. יכולת שככל שהיא קשה לי יותר ויותר אני חשעד כמה לאבד אותה יהיה לאבד דבר מה יקר ערך וחיוני. כמו לאבד כבוד עצמי.

  • חני  On יולי 12, 2008 at 3:31 pm

    זהות של אדם מורכבת, בין השאר, גם מזהות עם ארץ, עם עם (השני- בפתח) ומדינה.
    התיאורייה שלי היא שאנשים רבים במדינה הזאת מנותקים מעברם ההיסטורי, ולכן אינם מבינים את חשיבות המדינה בחייהם.
    אני, אולי בזכות המסע שעשיתי בשנים האחרונות לעבר הרחוק, מבינה עד כמה המדינה נחוצה לנו כעם,ומבינה גם שיש לה חלק נכבד בזהות שלי. וכן, אני אוהבת מאוד את הארץ הזאת – יותר מאי פעם, ולא מתביישת לומר את זה. מוכנה אפילו לצעוק.

  • אסתי  On יולי 12, 2008 at 4:39 pm

    כמה זמן לא שמעתי את המושג הזה הזכור לי כל כך מימי התנועה.
    ואז אחר כך אני מגיעה לתיאור שהחזיר אותי במיידית לימי הטיולים שהיו כל כך אהובים עלי בימי החולצה הכחולה והיא עולה…

    ולא נותר לי אלא להסכים כל כך עם הפסקה האחרונה שהזכירה לי כמובן את "לא אשתוק כי ארצי
    שינתה את פניה
    לא אוותר לה אזכיר לה
    ואשיר כאן באוזניה
    עד שתפקח את עיניה".

  • חני  On יולי 12, 2008 at 4:57 pm

    חבל שלא הזכרת לי את השיר הזה קודם, הייתי מכניסה גם אותו למופע… 🙂

  • רון  On יולי 12, 2008 at 5:38 pm

    אני קורא את זה עכשיו ומבין טוב יותר את מה שכתבת על הטקסט שלי. ולא יכול להתעלם גם מהמקריות שגרמה לנו לפרסם אותם זה לצד זה. והשיר מרגש ויפה מאוד לדעתי.
    הביקור שלי כאן עוד ארוך, ואני מניח שאטייל עוד ליד מעיינות דומים או שונים ואולי אחשוב מחשבות דומות או שונות ואולי אכתוב על זה גם..

  • חני  On יולי 12, 2008 at 5:52 pm

    התגובה שלך מרגשת אותי מאוד.אשמח לקרוא כל מה שתכתוב.וכן, גם אני שמתי לב לסמיכות הטקסטים שלנו, ולדיאלוג שנוצר ביניהם.

  • טלי  On יולי 13, 2008 at 12:14 pm

    אישית אני מסתייגת גם מהחאקי וגם מטיולים- אני מאוד אוהבת לראות מקומות יפים אבל מאז ומתמיד סבלתי במהלך טיולים פיזיים…

    אבל זה ממש לא משנה כאן, משנה כאן רק התהליך שעברת, הדרך והמסקנות.

  • חני  On יולי 13, 2008 at 12:37 pm

    גם לי היתה הסתייגות עד המופע. הייתי חיילת גרועה למדיי, ובטיולים של התנועה נגררתי תמיד בסוף. עכשיו, כשאני חושבת על זה, נראה לי שהלכתי על הדמויות האלה דווקא מתוך רצון להתקרב למקומות שהיו קשים לי בעבר. ותודה על התגובה שלך, שעזרה לי להבין את זה 🙂

  • נועם  On יולי 13, 2008 at 4:57 pm

    לעין צור אני מגיע עם האופניים ב"שביל ישראל" מחרבת עקב. דרך שבחלקה היא קשה מאוד ואינה מתאימה לרכיבה אלא להליכה ברגל. אבל אני עקשן.

    אני אוהב לטייל ברמת הנדיב, אוהב את המבט הנפרש מחרבת עקב, את המצוקים התלולים, את העצים, את השבילים הצרים עם השיחים הקוצניים הפוצעים את רגלי.

    "אהבת הארץ" תמיד חשודה בעיני. אני אוהב את חרבת עקב ואת המבט מכלוב הנשרים.

  • חני  On יולי 13, 2008 at 7:31 pm

    וכשכתבתי "אהבת הארץ" התכוונתי לאהבה לעין צור, לרמת הנדיב, לחרבת עקב,לכלוב הנשרים, לכל אותם מקומות מקסימים ששנינו אוהבים כל כך לטייל בהם. בדיוק לאהבה הזאת התכוונתי, והיא שונה מאהבה למדינה. את המדינה לפעמים קשה לי לאהוב,אבל אני מבינה עד כמה היא נחוצה, למרות שהיא רחוקה מלהיות מושלמת,ובשל הנחיצות הזאת קשה לי לראות את חיי בלעדיה, וכיוון שחיי חשובים לי, גם היא חשובה לי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: