רעידת אדמה

                                

במקרה, או שלא במקרה, בדיוק ברגע שבו סיים שמעון וינטר, מנכ"ל חברת ויזדומטק, להודיע ליוסי כהן, מנהל פרוייקט במחלקת הרובוטיקה, שהוא מפוטר מעבודתו לאלתר, וזאת בשל קשיים שבהם מצויה החברה בעקבות המשבר שבו נתון הענף, ארעה רעידת אדמה.
אמנם לא היתה זאת רעידת אדמה חזקה מאוד, אבל די היה בה כדי להניע את "צעצועי המנהלים" שעל השולחן – זרועות מתכת שבסופן תלויים כדורים שהחלו מתנגשים במהירות זה בזה, וכן כדור נוסף שהידרדר במין מגלשה ובעזרת טריק מיוחד הצליח לעלות ולטפס חזרה.
גם הפסלונים רעדו – מיני פרסים שבהם זכתה החברה בתחרויות בינלאומיות, שניצבו זה לצד זה כחיילים גאים בויטרינת הזכוכית שעמדה מאחורי גבו של המנכ"ל, ואחד מהם נפל .משום מה נדמה היה ליוסי שהיה זה דווקא הפרס שהוא עצמו וחבריו לפרוייקט זכו בו בתחרות אחת שנערכה לפני כשלוש שנים ביפן.
אמנם חשש מהאפשרות שיפוטר, שכן שני מנהלי פרוייקטים אחרים שעבדו במקביל אליו כבר פוטרו, אבל עד הרגע האחרון קיווה שיחזיק מעמד. גם חשב "מחשבות חיוביות" כפי שיעצה לו אשתו, שלמדה בשנים האחרונות סוגים שונים של טיפולים אלטרנטיביים. "האירועים בחיינו, הסבירה לו, "נבנים מהמחשבות שקדמו להן", ואפילו תרגל לפי עצתה: עצם את העיניים וחזר ואמר הרבה פעמים "אני אשאר בעבודה" אלא שהתרגול לא סייע והפיטורים יצאו לפועל.
רק ברעידת האדמה לא חש, והביט תמה בוינטר שמיהר להתחבא מתחת לשולחן, ושאחרי שחזר לכסאו הביט ביוסי כהן כמאשים אותו בדבר מה.
" לא שמת לב?" שאל וינטר.
" שמתי לב למה?"
" היתה רעידת אדמה."
המילה "לא" נחלצה מפיו של יוסי כמו אבן חצץ קטנה, וקולו נשמע לו כמו קול של מישהו אחר. הוא רצה להוסיף, שזאת כנראה לא היתה רעידת אדמה חזקה במיוחד, אבל עצר בעצמו, כי חשב שמר וינטר עלול לראות באמירה כזאת ביקורת עליו, והוא לא שש להשמיע ביקורת כזאת נגד מנהלו הבכיר, גם מתוך הרגל, וגם מתוך תקווה שמא ברגע האחרון ישנה את דעתו.
אבל מר וינטר רק יישר את עניבתו וכחכח בגרונו ואמר שהוא משוכנע שאדם מוכשר כמוהו ימצא במהירות את דרכו מחדש. הוא אמר גם שהם היו שמחים אילו יכלו להשאיר אותו איתם, אחרי הכל שירת אותם בנאמנות שבע שנים, שזה לא מעט זמן, אבל האירועים האחרונים במשק, הסביר, לא הותירו בידיהם ברירה.
לסיום הבטיח שכל ההסכמים שנחתמו בין יוסי כהן לחברה יכובדו, וזאת למרות שהחוזה ביניהם נחתם, כידוע, בימים הרבה יותר טובים, ומה שנותר מעתה ואילך ליוסי לעשות הוא רק להעביר את הפרוייקט בצורה מסודרת לממונה עליו, שיהיה מחליפו לעת עתה, ומר וינטר הניח את שתי כפות ידיו על השולחן לאות שהשיחה הסתיימה, ואחר כך קם והושיט יד אחת קדימה, ללחיצה.

2

יוסי כהן הצליח לשמור על קור רוח וללחוץ את ידו של המנכ"ל כנדרש, אך כשיצא מחדרו של מר וינטר והלך לכיוון חדרו, המשיכו רגליו ונשאו אותו כמו מעצמן אל מחוץ לבניין שבו עבד.
מעולם קודם לכן לא יצא מהבניין במהלך שעות העבודה. לכל היותר הלך לקפיטריה, מקום בו יכלו עובדי החברה לרכוש אוכל סביר תמורת תלושים בהנחה גדולה. אבל גם שם, בקפטריה, לא בזבז זמן: ישב בדרך כלל בצד, הזמין משהו ואכל בחופזה, כדי שיוכל לחזור במהירות הרבה ביותר לעבודה.
הפעם הוליכו אותו רגליו לשפת הים. מהחדר שבו עבד אפשר היה לראות את החוף. כמה מעמיתיו שהיו בעמדה זהה לשלו וקיבלו חדרים בצידו השני של הבניין, שנשקפו מהם רק בנייני משרדים נוספים, קינאו בו בשל כך, אבל הוא, לא רק שלא התגאה ביתרון הזה, אלא אף ראה בו מכשול שעלול לגרום לו להסיט את תשומת ליבו מהעבודה החשובה כל כך.
הפעם, בעודו מהלך בצד הכביש, נזהר מהמכוניות שחלפו לצידו במהירות רבה, נזכר איך פעם, כשהיה צעיר, בתיכון, ברח עם גדי, חברו הטוב, מבית הספר לים, ואיך כשחזרו עישנו ביחד סיגריה שגנבו מה"מחבוא" שבו נהג אביו להסתיר את חפיסות הסיגריות שקנה עבור האורחים שבאו אליהם פעם בחודש לשחק קלפים.
הוא זכר גם את המכות שאביו החטיף לו כשחזר מהעבודה, וגילה את בגד הים הרטוב שלו מתנפנף בחוץ על החבל, ואיך ספג את המכות בשתיקה. אמנם כבר היה גדול וחזק, ואילו ניסה להחזיר לאביו יכול היה אפילו לנצח במאבק, אלא שהוא לא רצה לפגוע באב.
האם כבר היתה חולה אז במחלת הכליות שבסופו של דבר הכריעה אותה, ובעודו מהלך על פני משטח הבטון, חולף על פני הסככות ויורד אל החול, נזכר בימיה האחרונים בהם המשיכה לעשן סיגריות בניגוד לעצות הרופאים, ונראתה כמעט שמחה לקראת מותה הממשמש ובא.
הוא וגדי כבר היו משוחררים מהצבא ורצו לנסוע לטייל בעולם, אבל הוא לא יכול היה לעזוב את אמו, ועוד לפני שנפטרה, כדי לשמח אותה, נרשם לטכניון ללימודי הנדסה.
כשעמד לסיים את השנה השנייה גדי חזר. אמו כבר לא היתה אז בחיים, והפעם לא נסע איתו בגלל הלימודים. גדי , שניגן בגיטרה ושר, ניסה להקים להקה, ומשלא הצליח נסע שוב, והקשר ביניהם ניתק.
עכשיו, משנזכר בו, עלה בו רצון לדעת איפה הוא ומה עלה בגורלו, ולשבת ולהקשיב לשיריו, והרצון הזה השכיח ממנו את השיחה עם המנכ"ל, ואת המחשבות על השפעותיה העתידיות על חייו, והוא נעצר והביט בים.
הים היה אפור, וקשה היה לומר איפה הוא נגמר ואיפה מתחילים השמיים, ולרגע לא היה אכפת ליוסי  מה יהייה, מה אשתו תגיד, ואיך יגיבו הילדים, והאם ימצא עבודה חדשה ואיזו.
לרגע הוא פשוט עמד והביט בגלים שנצצו כשהשמש הבליחה פתאום מתוך העננים, וירד עליו מין שקט לא מוכר, שכמו הבטיח לו שיהייה מה שיהייה, הוא ימצ
את דרכו, ואחר כך פנה לאחור וחזר לחדרו שבבניין החברה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת פרי  On יוני 30, 2008 at 8:15 am

    יהיה מה שיהיה, נמצא את הדרך.

  • חני  On יוני 30, 2008 at 9:24 am

    🙂

  • אריק גלסנר  On יוני 30, 2008 at 10:59 am

    קטע סיפור מצוין, למעט הסיום. ציפיתי לסוג של פאנץ'.

    יש לנו הסכם שמדברים בכנות, נכון?
    (:

  • חני  On יוני 30, 2008 at 7:57 pm

    קיבלתי את התשובה, ושלחתי עוד אחת בחזרה. 🙂

  • ענת פרי  On יולי 1, 2008 at 6:15 pm

    חני, שלחתי לך קודם הודעה שאני מאד מקוה שתראי מהר.

    השורה התחתונה: לא אעשה דבר בלי אישורך.

  • חני  On יולי 1, 2008 at 7:31 pm

    אני לא מודאגת 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: