אז מה, בעצם, היה לנו כאן?

 

שיר שקראתי במיצג באירוע הפתיחה של התערוכה.

 

אז מה, בעצם, היה לנו כאן?
אמא ששכבה הרבה במיטה,
וכשקמה סרגה סוודרים צרים מידי,
קצרים מידי, ארוכים מידי.
אף פעם לא קלעה למידה הנכונה
אולי מפני שגדלנו מהר מידי
והיא נותרה אי שם מאחור
והלכה והתרחקה,
עד שהפכה לנקודה זעירה,
ונעלמה.

והיתה לנו גם סבתא,
שנותרו ממנה רק
ראש מטושטש ואיקס מעליו
ורקמה משונה של ילד
משחק עם כלב.
רק לימים, מאוחר מידי,
הבנתי שמדובר באציל עם פיאה,
וזאת לא היתה, כמובן,
הטעות היחידה.
למזלה נפטרה צעירה,
לפני המלחמה,
ולכן זכתה גם לצילום
של קבר.

והיתה לנו הסבתא רבא
שהיתה יתומה,
ולא נותר ממנה דבר,
אפילו לא ראש מטושטש או
צילום של קבר.
שם משפחתה היה…
והיא נולדה בכפר ששמו…
את הפרטים האלה אוכל למצוא
בדפים שהביא לנו
בן דודתה של אמי מנתניה
ב"שבעה", אחרי שאמי נפטרה.
פעם, כשהייתי קטנה,
ביקרנו בביתו.

אני זוכרת אישה נמוכה ושקטה
עם פנים טובות עטופות במטפחת,
וילדה עם משקפיים, פוזלת מעט,
כי היתה לה עין עצלה,
ולכן, כמין עונש,
כיסו לה בתחבושת
את העין החרוצה.
לימים התחתנה
וגם הראייה שלה הסתדרה.

האם שלושתם עדיין בחיים?
האם גם הם נזכרים בנו לפעמים?