"השולחן המשפחתי" ועוד צילומים

 

המשך לפוסט הקודם שבו עסקתי בסדנה.

המשימה הראשונה שעמדה בפנינו ביום הראשון של סדנת "השולחן המשפחתי" עם דודי מעיין ב"תיאטרון הידית" היתה לבנות את השולחן המשפחתי שלנו עם החפצים שהבאנו איתנו. היה לי בד צבעוני, כתום , שתכננתי להתכסות בו אם יהייה לי קר, ופרשתי אותו על הרצפה כעין מפה, וסביבו הנחתי את התמונות המשפחתיות הישנות בשחור לבן, ואת התמונה החדשה יותר, הצבעונית, של משפחתי הנוכחית, ציור שבני הצעיר צייר כשהיה קטן והקדיש לי, ספר, ואת שאר החפצים שהבאתי אתי. אבל איכשהו הפרישה השטוחה של החפצים על הרצפה לא סיפקה אותי, ולקחתי כסא והינחתי עליו את התמונות הישנות של סבי וסבתי ושל אמי ואבי, והוספתי אבן קטנה ופרחים, וקישטתי את מסעד הכסא בצעיף צבעוני, ולמטה, על הבד הכתום, השארתי את שאר החפצים, ביניהם גם את התיק עם פו הדב, שהפך כבר ל"סמל המסחרי" שלי.
האולם התמלא בשלל "שולחנות" שונים ומשונים, ודודי עבר ביניהם כשהוא מסייע למשתתפים למצוא כיוונים למופע שיציגו ביום המחרת, אז תינתן לכל משתתף רבע שעה כדי להציג את השולחן שלו.
השיחה הקצרה עם דודי היתה משמעותית מאין כמוה עבורי. דודי התרשם שבניתי מזבח למשפחה שלי, וההתרשמות הזאת שלו היכתה בי, כי לא הייתי די ערה לה. בשנים האחרונות עסקתי רבות בתולדות משפחתי ואיפשהו, בדרך, בלי לשים לב, שכחתי את חיי שלי.
האמירה של דודי טלטלה אותי, וסייעה לי לחזור מחדש, באופן אחר, אל החומרים שבהם עסקתי, לכתיבה, לתערוכה למיצג, וחשוב יותר – לחיים. הרגשתי כמי שקיבלה פתאום לגיטימציה להשיל מעל כתפיה מטען כבד שנשאה זמן רב. דודי אמר לי גם שאני נראית עייפה, ושבמקום לשבת לנוח על הכסא, שזאת הפעולה הטבעית במצב כזה, הנחתי עליו את המשפחה שלי.
בלילה בקושי ישנתי, כי לא ידעתי מה אציג למחרת במופע. בסופו של דבר רק בבוקר, בדרך לתיאטרון, התגבשה התוכנית. לא אלאה אתכם בתיאור הפרטים, אספר רק שלמרות שישנתי מעט בלילה, לא חשתי כמעט עייפות, ובמופע  פירקתי את המזבח וחזרתי לחיי שלי, חיים שבהם, בשעת הצורך, אפשר גם לנוח.

וזה בעיקר מה שאני עושה מאז ערב הפתיחה של התערוכה.

 

והיום ענת פרי ריגשה אותי מאוד ברשימה שפרסמה בעקבות ביקורה בתערוכה.

 

אז הנה עוד כמה תמונות:

 

 

 

 

 

                                                                    

 

                                              ושבת שלום   

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On יוני 14, 2008 at 1:42 pm

    כאמור, אני נרתעת מסדנאות כאלה, בעיקר מהחשיפה האינטימית בפני זרים, אבל נשמע שזה היה בדיוק מה שהיית צריכה ובדיוק מתי שהיית צריכה, בלב העיסוק בתערוכה ומסביבה.

    טוב שידעת להפיק מהחוויה הזאת את מה שהיית זקוקה לו!

  • חני  On יוני 14, 2008 at 4:01 pm

    גם אותי החשיפה האינטימית בפני זרים הרתיעה בהתחלה, אבל ביום השני כבר לא הרגשתי בין זרים, ואת לגמרי צודקת: התובנה הזאת היתה
    ב ד י ו ק התובנה שהייתי זקוקה לה, ואני אסירת תודה לדודי (וגם לעצמי…) שהיה שם, בזמן הנכון ובמקום הנכון, כדי להשמיע אותה. מה שמדהים זה שהוא ראה את כל הדברים האלה רק מהאופן שבו סידרתי את ה"שולחן". הוא איש גדול בעיניי, ואני מתכוננת להביא איתו גם ריאיון בהמשך, כשיהייה לו זמן…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: