סדנת תיאטרון עם דודי מעיין (וגם עם פו הדב)

 

קודם כל אספר איך נודע לי על הסדנה. היה יום שישי, הלכתי עם הבת שלי לקנות בגדים בחנות של בגדים הודיים, ופתאום נכנסה לחנות שירי ג'ורנו הבמאית והמנהלת האמנותית של "תיאטרון הידית" על שפעת תלתליה הג'ינג'ים, וסיפרה לי על הסדנה המתקרבת עם דודי מעיין – ממציא ומייסד השיטה התיאטרונית שלפיה עובד התיאטרון שלה, שאליו גם אני קשורה. היא סיפרה שמדובר בהזדמנות נדירה שכן דודי מתגורר בחו"ל, ורק לעתים נדירות מגיע לארץ כדי להעביר סדנאות, ואני הגבתי במהירות ואמרתי לה מיד שתרשום אותי, כי זה קורה לי לפעמים: בתוך ים הספקות מתעוררת לה פתאום איזו וודאות, ואני יודעת מה עליי לעשות.
רק אחר כך שאלתי במה, בעצם, מדובר, והיא הסבירה שנושא הסדנה הוא "השולחן המשפחתי" ובהמשך, אמרה, תשלח לי פרטים נוספים במייל, וכך היה. כעבור זמן מה הגיע מכתב מדודי שבו פרט בדרך מיוחדת ומזמינה מה צריך להביא לסדנה: מזוודה או תיק או שקית, תמונות ישנות של ההורים וקרובי משפחה נוספים, מכתבים ישנים ועוד חפצים שכרגע אינני זוכרת במדוייק.
תהליך איסוף החפצים היה אמור לארוך זמן, ולהוות, בעצם, את ההכנה לסדנה, אבל אני הייתי יותר מידי עסוקה בהכנות לתערוכה שלי, שעסקה בדיוק באותם נושאים, ובעוד עניינים, והזמן עבר ולא הכנתי כלום. בנוסף לכך ככל שהתקרב מועד הסדנה פחות ופחות התחשק לי ללכת, כי הדבר האחרון שרציתי היה לספר את סיפורי המשפחה שלי באופן לא מתוכנן בנוכחות אנשים שאני לא מכירה.
בבוקר הסדנה כבר מ מ ש לא רציתי ללכת, וחשבתי אפילו לוותר על העניין. מי שעודד אותי היה אישי: הוא הזכיר לי מקום נוסף שלא רציתי ללכת אליו ובסוף נהניתי, הזכיר לי גם את הקושי שלי עם שינויים באופן כללי, ואמר משהו כמו "החלטת שאת הולכת, אז תלכי וזהו."
איכשהו השתכנעתי, וברגע האחרי אחרון ארזתי כמה מהחפצים שהיו בהישג ידי בגלל ההכנות לתערוכה המתקרבת, והכנסתי אותם לתיק שהיה גם הוא בהישג ידי, אלא שהתיק היה קטן מידי ולא הכיל את כל החפצים, והחלפתי אותו בתיק יותר גדול שעמד במקרה בחדר הארונות – תיק ים שקניתי כשהילדים היו יותר קטנים – ויצאתי מהבית באיחור של חצי שעה.
כבר בדרך התחיל מצב רוחי להשתנות, והתחלתי להרגיש סקרנות לקראת ההרפתקה – אחרי הכל נסעתי אל הלא נודע. את החשש מהאיחור הרגעתי בעזרת המחשבה שבטח אמצא את כולם באולם בשלב שתיית הקפה ואשתלב כך שאיש לא יבחין באיחור שלי, אבל למרבה המבוכה משהתקרבתי ראיתי שהסדנה כבר התחילה: כולם ישבו בחוץ במעגל, ואיש אחד, שמיהר להציג את עצמו כדודי, הביט בי מחוייך מתאפק לא לפרוץ בצחוק.
הסתבר שעל תיק הים שהיגעתי איתו היה מצוייר ציור של פו הדב. אפילו לא שמתי לב לזה כשלקחתי אותו, למרות שפו הדב הוא דמות שאני אוהבת במיוחד, בעיקר אחרי שהפך לדוב טאואיסטי. המבוכה שחשתי בשל האיחור הלכה וגדלה כשהסתבר שהתיק שאיתו באתי עומד בניגוד מוחלט לכל שאר התיקים הרציניים שהביאו משתתפי הסדנה האחרים – מיני מזוודות ישנות ושקים תיאטרליים.
דודי, שלא מבדיל בין התיאטרון לבין החיים, היה כל כך משועשע מהכניסה שלי עם התיק המצחיק, עד שביקש ממני להיכנס שוב ושוב, הסביר שאני כבר משתתפת בסדנה, וניהל אתי דיאלוג הנוגע הן לתיק והן לאיחור. התנצלתי שוב ושוב, סיפרתי שהייתי מאוד עסוקה ולא היה לי זמן להתכונן לסדנה כמו שצריך, והתקשיתי להסביר למה בחרתי דווקא בתיק עם ציור של פו הדב, שכן מבחינתי לא דובר כלל בבחירה, הוא פשוט היה שם מולי כשנזקקתי לתיק יותר גדול.
מה שכן, כבר בדרך לסדנה, עוד במכונית, חשבתי על הניגוד שבין התיק הילדותי לבין מה שהוא מכיל: צילומים של סבי וסבתי מצד אבי שנספו בשואה, וצילומים של הוריי כשהיו צעירים מיד אחרי המלחמה.
בהמשך הבנתי שגם כשלא בוחרים – בוחרים, כלומר שגם אי בחירה היא בחירה, ושלכל בחירה, אפילו המקרית ביותר, יש משמעות. ועוד הבנתי שיהייה עליי להשתמש בתיק הזה במופע קצר שאציג למחרת , כמו שאר משתתפי הסדנה, בנושא "השולחן המשפחתי". אבל על כך ועל המשך הסדנה ועל תובנות נוספות שעלו בי , אספר בפעם הבאה. את הסיפור הזה אסיים במשפט שדודי אמר בסיום "דיאלוג האיחור שלנו" שנחרט בזכרוני: "פו הדב", אמר, "מצליח להסתדר ולהמשיך הלאה במצבים שבהם האחרים נתקעים".                                            
               
                                          והתערוכה בגלריה בקיבוץ גן שמואל בעיצומה.