בצפירה

הייתי לבדי בבית
כשנשמעה הצפירה
ועמדתי
ולא ידעתי על מה ועל מי
לחשוב קודם:
על סבי וסבתי מצד אבי שנרצחו  
(מצד אמי הקדימו תרופה למכה ונפטרו קודם) או
על הוריי שניצלו או
על כל השאר שנרצחו וניצלו
וגם על הלא יהודים,
ועל ההומואים והמשוגעים והנכים והצוענים,
ועל הבנות והבנים,
כי גם הם סבלו, כלומר אנחנו,
כי את הדברים האלה, כמו שאומרים,
יונקים בחלב או שהם זורמים בורידים  
(חלב, אמנם, ככל הידוע לי, לא ינקתי,
אבל ורידים, תודה לאל, יש לי,
ואפילו עורקים) 
וגם חשבתי שאילו נכתב שיר לכל אחד,
וכך היה ראוי,
היו נכתבים עשרות מיליוני ספרים,
ואולי גם מאות ואלפי מליונים,
ואחר כך חשבתי גם על הנכדים
כלומר על הילדים של הבנות והבנים,
כלומר שלנו, המכונים
קצת מצחיק…
דור שלישי…
כי רצחנות מקצועית שכזאת
אינה מסתפקת בדור אחד
ותוקעת את שיניה הארוכות
גם בדורות הבאים.
ובדור הרביעי, אני מקווה,
הסימנים האלה ייעלמו כבר לגמרי,
או לכל הפחות יהיו הרבה יותר
מטושטשים,
והמשכתי לעמוד עד סוף הצפירה,
ובאמצע קצת התנדנדתי,
כדי להיות בטוחה שאני באמת חיה,
שלא נכנעתי,
שלא וויתרתי,
ופתאום שמעתי
בחוץ
ציפורים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On מאי 1, 2008 at 1:04 pm

    .

  • חני  On מאי 1, 2008 at 1:12 pm

    לא הבנתי…

  • אדמית  On מאי 2, 2008 at 12:10 am

    מדויק, למרות שהייתי מוותרת על הסוגריים, או מנסחת אחרת (לא אוהבת סוגריים בכתיבה ספרותית)
    אבל חוץ מזה, זו שירה לכאב, לסבל ולתקווה. הצפירה שהופכת לציפורים.
    אמן למילותייך. מי ייתן והדור הבא יהיה פחות אלים, פחות שיפוטי.

  • חני  On מאי 2, 2008 at 12:36 am

    איכשהו אני כל הזמן קצת משנה. יש כמה שורות שהורדתי והחזרתי. התלבטתי לגבי ה"קצת מצחיק"ובסוף החזרתי, כי היה חשוב לי שהשיר יהייה אותנטי ויתאר באמת את מה שמסתובב בראש.אני אבדוק את עניין הסוגריים – אולי אפשר מקפים- בכל מקרה הנושא מאוד רגיש, ואני מגלה שאני נזהרת יותר מאשר בשירים אחרים. ושוב תודה.

  • אהוד בן-פורת  On מאי 14, 2008 at 12:04 pm

    של מה שעובר בראש של רבים מאיתנו בעת הצפירה. אני מבקש בהזדמנות זו לשתף אותך ואת קוראי הבלוג במה שכתבתי השנה בין ימי הזיכרון ואני מתלבט אם לפרסם את הדברים גם באתר שלי.

    א.
    השואה מרגשת כל שנה מחדש וטוב שכך, אני לא רוצה לחשוב על היום שהיא לא תזיז לי. אני מוכרח לומר שמספיק יש לי נקיפי מצפון שנגמרו לי הדמעות ובניגוד לפעם אין לי כבר את האובססיה להתעסק בדברים שקשורים אליה. זאת למרות שלאחרונה דווקא עברה במוחי המחשבה לרכוש את יצירת המופת של קלוד לנצמן – "שואה" שרק לפני פחות משנה התחילו למכור אותה ואני בעניין של תיעודים. יצא לי לצפות בסרט ששודר בערוץ 8 – "פיצה באושוויץ" של אב שחוזר עם ילדיו המבוגרים לסיבוב בכל מיני מחנות ולמרות ואולי דווקא בגלל הציניות של הבת הסרט הזה הצליח לרגש אותי. הסרט שודר לפחות פעמיים, לדעתי צריך לשוב ולשדר אותו מספר פעמים ואם אתם שואלים אותי לדעתי הוא בכלל ראוי לזכות בפרס כלשהו. לא רק שהוא עשוי טוב אלא התוכן שלו ואיך שבחרו להציג ולהתייחס לנושא. לי אישית לא זכורים הרבה סרטים כאלה, שגם באיזשהו מקום יש להם כבר אנטי ליום הזה כל אחד בסיבתו יגלו בו עניין. בכל אופן השנה ביום השואה ריגשו אותי דבריו של הנשיא, שמעון פרס שנאם לראשונה על נושא זה בתוקף תפקידו זה והזכיר את קרוביו שניספו בשואה. הוא אמר שמזעזע לחשוב שלוא להיטלר היתה יכולת גרעינית ככל הנראה שהעולם לא היה קיים היום, וכולנו יודעים למה הוא התכוון בין השורות. להבדיל ממנו התרגשתי גם מאברהם גרנט שאומנם ניהל משחק רגיל עם קבוצת הכדורגל שלו, אבל ענד סרט לציון היום הזה.

    ב.
    בניגוד ליום הזיכרון לשואה ביום הזיכרון לחללי צה"ל כמי ששייך למשפחת השכול אין לי לאן "לברוח". האמת שאני גם לא מנסה. הלוא זה המעט שאני יכול לעשות ביום הזה לזכור ולא לשכוח, למרות שכל השנה מלווה אותי זיכרון של איש קרוב שלא הכרתי באופן אישי אבל אני מכיר אותו מתוך לא מעט סיפורים ששמעתי עליו. אני מוכרח לומר שבכנות בדרך בצפירות ביום הזה מתייחד עם עצמי, פשוט קשה לי אם פתאום יפרוץ ממני הבכי אבל אתמול בניגוד לשנים קודמות העזתי והגעתי כמו רבים מבני עירי לרחבת העיריה ובזמן הצפירה עברו לי לא מעט מחשבות בראש, נזכרתי בעיקר באותם לילות לבנים מאז ילדות בהם אחי היה שומר על אור דלוק ובוכה על אביו שנפל במלחמת ששת הימים כשהוא רק בן חודשיים. באחד מאלבומ התמונות בבית שמורה איזו תמונה שהוא מחבק אותו כתינוק, אבל הוא למעשה לא זכה להכיר אותו. אחי כל פעם הרגיש צורך להתנצל בפניי שלמרות שאני אחיו מנישואיה השניים של אמא שלנו הוא מתקשה לפתוח דף חדש, ולא שאמא שלנו הצליחה כלכך לעשות את זה. אני כמובן לא בא אליהם בטענות כי אני חלילה לא מצפה לזה, נהפוכו אני עולה איתה כל שנה ביום הזה לקבר שלו בנהריה. הלוואי שהייתי מוצא את הדרך לפצות אותה או לכל הפחות להקל על כאבה. מאז שאחי בחר לחיות את חייו בארה"ב כויכול רחוק מהכאב, אבל אני מודע לזה שעדיין קשה לו. אני משתדל לעשות את כל המוטל עליי ממה שאחי כבר לא יכול לעשות מפאת המרחק, אבל אני חלילה לא ממלא את מקומו. הכאב לא מרפה עם השנים, אמי מזדקנת כדרך הטבע ואני בכנות חושש נורא מהיום שכל הנטל הכבד הזה יפול על כתפיי.

  • חני  On מאי 14, 2008 at 4:25 pm

    לדעתי אתה יכול בהחלט להעלות את הקטעים האלה באתר שלך – למה לא? אותי ריגש יותר הקטע השני שהוא יותר אישי. מקווה שתמצא את הדרך גם לדאוג לעצמך – קודם כל, וגם לאמך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: