אתמול, לפני שנרדמתי, נזכרתי שוב, בפעם המי יודע כמה, בילדותי. אלא שהפעם לא היו אלה טפטופי הזכרונות שהתרגלתי אליהם במשך השנים – פיסות החדרים, שרידי השבילים, קרעי הים והשמיים – מיני שאריות משומשות שברגע שהצלחתי לחברן, שבו והתגלו בהן חורים.
הפעם הופיעו תמונות שלמות על גבי מסכי ענק, אך בשל גודלן חרגו מהמסכים עליהם הוקרנו, ושבו, באורח פלא, להיות המקומות עצמם.
קסם התחולל ושכונת ילדותי כולה כמו נכלאה באחד מאותם כדורי זכוכית שצונחים בתוכם פתותי שלג, והכדור גדל והתעצם כל כך עד שאני, בגודלי הנוכחי, יכולתי להיכנס לתוכו ולהתהלך בשביליו.
לא… לא ייתכן שמדובר בשלג. הרי בשכונת ילדותי לא ירד שלג מעולם. שלג יורד במחוזות אחרים, רחוקים, שלמרות שמעולם לא ביקרתי בהם, ושבילדותי לא סופר לי עליהם כמעט דבר, אני חשה כאילו אני מכירה אותם – המחוזות שבהם נולדו הוריי.
פעמים רבות ניסיתי לספר את סיפורי המחוזות האלה, והדבר לא עלה בידי. לכל היותר הצלחתי לתאר קיר שבור, רחוב מטושטש, פנס רחוב כבוי, עגלה שגלגליה נפלו, או קווי מתאר של אדם שמיהרו להיעלם בחלל. אך למרות כשלונותיי החוזרים ונשנים, אני שבה אליהם בפעם המי יודע כמה, כאילו אין לי מקום אחר לשוב אליו.
יוצאת לאור 
תגובות
ריגשת אותי באמת.
כשהייתי באיטליה לאחרונה אמרתי למארחת שלי שאני נמשכת לשלג ולפירות יער ולנוף אירופאי כי כנראה שהגנים שלי מדברים שלושה דורות אחורה..
וכנראה גם הזכרונות שלנו מאופסנים באיזשהו מקום, שלפעמים הגישה אליו יותר קלה 🙂
חני ,
קסום ,זרימת המילים לתוכן עם ריקמה של תחרה שהחורים מספרים את הסיפור .
תודה
זה באמת מה שנשאר.
קיר שבור, עגלה שגלגליה נפלו.
אנשים באים לשאול אותי לאן לנסוע, מה לחפש, ואני אומרת להם שמה שנשאר הוא רק אצלם בלב ובראש, רק הזיכרון.
והזיכרון, עם כל פעריו וסתירותיו, הוא עולם ומלואו.
תודה 🙂
יעל – אהבתי מאוד את המטאפורות שבהן השתמשת – הן קולעות מאוד להרגשה שלי.
וענת – אני מתחברת מאוד לאמירה שלך, והמשפט האחרון שכתבת מתנגן לי כמו שורה משיר.