עכשיו הזמן לנחות ולומר אמת

 

עוד שיר שכתבתי בזמן מלחמת לבנון השנייה, ולצערי גם בימים אלה מרגיש אקטואלי.

 

עכשיו הזמן לנחות ולומר אמת:
אינני אלא ציפור
החרדה לשלום גוזליה.

ראינו ציפורים כאלה
בטיול האחרון שעשינו בחוף הים
בשבת האחרונה לפני המלחמה.

כשנכנסנו למים מול האי שבו קיננו,
הן טסו מעלינו מבוהלות,
נופפו כנפיים בכוח רב
וצעקו.

עכשיו,כשמטוסים טסים
נמוך כל כך מעל ביתי,
גם אני צועקת,
אבל פי נפער פנימה. 

האם מישהו שומע את צעקתי? 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אריק גלסנר  On מרץ 10, 2008 at 6:21 pm

    אבל מותר להיות נודניק? בעיניי היה חזק לסיים את השיר בית אחד קודם, במילים "…לצדו השני". ולהכניס את המטוסים – המקבילות לציפורים – איפשהו למעלה.
    סליחה על ההתקרצצות – זו מחלה מקצועית, כנראה – אבל באמת נהניתי מהשיר והשורות האחרונות, הצמד, קצת היו מיותרות.

  • חני  On מרץ 10, 2008 at 7:15 pm

    גם אני סובלת מאותה מחלה בדיוק. אצלי הסימפטומים הם תיקונים אינסופיים, ואני יכולה להבין מה אתה אומר. זאת בדיוק הסיבה שבגללה יש לאדם שכותב דו שיח עם אדם שעורך, והאמת היא שהדו שיח הזה חסר לי. אני מנסה:

    עכשיו,כשמטוסים טסים
    נמוך כל כך מעל ביתי,
    גם אני צועקת,
    אבל פי נפתח פנימה
    כמו אדם שהפכו אותו
    לצידו השני.

    זאת בהחלט אפשרות. אבל בכל זאת חסרה לי השאלה בסוף.

    האם מישהו שומע את צעקתי?

    לדעתך אין בה צורך?

  • אריק גלסנר  On מרץ 10, 2008 at 7:21 pm

    זה נראה לי מתאים מאד. דווקא הפשטות שבשאלה.
    הזעקה.
    יישר כוח!

  • אסתי  On מרץ 10, 2008 at 7:24 pm

    נפלא לסיום.
    בלי שתי השורות האחרונות.

    וחוץ מזה הוא נפלא בפני עצמו ומזכיר לי מאוד את הדמות הזועקת בזוועה מתוך גרניקה

  • אריק גלסנר  On מרץ 10, 2008 at 7:24 pm

    המילים "כמו אדם שהפכו אותו לצדו השני", נראות לי טיפה מיותרות. פשוט – צעקה פנימה. זה הדבר הכי חזק, הכי נורא, לא? כשמוותרים על הצעקה החוצה.
    מה דעתך?

  • חני  On מרץ 10, 2008 at 7:44 pm

    גם בהפיכה הזאת לצד השני יש, לדעתי, כוח נוסף והיא מעלה אסוציאציות נוספות, שקשה לי לוותר עליהן.
    מה שכן עכשיו עולה לי "נפער" במקום "נפתח". אני הולכת לשנות.

    ואסתי, תודה גם לך.

  • חני  On מרץ 10, 2008 at 7:55 pm

    (אתה רואה שזה לא נגמר הדבר הזה?)יכול להיות שגם עליהן אוותר בהמשך.אני זקוקה לעוד זמן כדי לבדוק את זה.

  • אריק גלסנר  On מרץ 10, 2008 at 10:05 pm

    וכאמור, השיר מרגש באמת.

  • טלי  On מרץ 11, 2008 at 11:45 am

    וגם מהתהליך הבלתי מתוכנן של עריכה ושכתוב און-ליין שהתפתח כאן.

    זה באמת יותר חזק בלי המשפט על כך שלא שומעים את הזעקה, אולי מגיע לו שיר משלו, כי הרגש קיים (וזועק) אצלך…

  • חני  On מרץ 11, 2008 at 4:04 pm

    את מתכוונת בלי השורה האחרונה?
    גם בעיניי התהליך מצא חן. דברים שרואים משם לא רואים מכאן, וההערה של אריק דיברה אליי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: