סיפורי ריפוי, החיים והכתיבה, וצירוף מקרים

 

השבוע צלצלה אליי חברה שגם כותבת ודיברנו על החיים ועל הכתיבה. היא סיפרה לי על מישהי שהיתה רוצה לסייע לה, וכשסיפרה לי קצת יותר על אותה אישה, נזכרתי בסיפור שבדיוק עסקתי בכתיבתו. האישה שעליה דיברה הזכירה לי את הדמות שבה עסקתי. התחלתי לכתוב את הסיפור לפני זמן רב, ומאז הוא עבר הרבה גלגולים. במקרה נתקלתי בו מחדש וחזרתי אליו. הוא שוב השתנה, והיה חסר לי הסיום. מופתעת מצירוף המקרים שאלתי אותה פרטים על האישה: מה גילה, במה היא עוסקת, ואמרתי לה שאני חושבת שאוכל לשלב את הפרטים האלה בסיפור, ואז היא אמרה לי "את צריכה לכתוב סיפורי ריפוי". 
אחרי שסיימנו לשוחח חזרתי לכתיבה, ולהפתעתי הפרטים שסיפרה לי התאימו כאילו היו החלקים החסרים בפאזל שבניתי, ובעזרתם הצלחתי לסיים את הסיפור.
אינני יודעת אם הצלחתי לכתוב את  "סיפור הריפוי", שאליו התכוונה חברתי. בעיניי כל סיפור הוא סיפור מרפא, אבל צירוף המקרים מילא את ליבי שמחה, כאילו קיבלתי איתות מהעולם שאני נמצאת  בכיוון הנכון. 

 

 

                                                     עיר שלי קטנה


כשברונקה התופרת, האלמנה שגרה מתחתינו, ראתה לראשונה בחייה טלוויזיה, היא שאלה: "מעניין מי מנקה להם שם רהיטים ורצפה". היתה לה חיבה מיוחדת לעניינים שבשוליים, שאיש מלבדה לא העסיק את עצמו בהם, כמו גם לעיירת ילדותה בפולין אותה כינתה "עיר שלי קטנה".
כשהגיעו לשכונה שלנו סוחרי אלטע זאכן, מוכרי קרח, משחיזי סכינים – מיני אורחים לא קרואים כמו פליטים מקרקס נודד ששאר שחקניו נפוצו לכל עבר – מיהרה לרדת אליהם, לכבד אותם במים קרים ובחתיכת עוגת לייקך שאפתה, ובו בזמן התעניינה בארצות מוצאם ובבתים שבהם התגוררו, מקווה, שמישהו מהם הכיר אולי במקרה את "עיר שלי קטנה", ותמיד התאכזבה.
היא היתה תופרת פשוטה שעשתה בעיקר תיקונים – הרחבות והצרות, קיצורים והארכות, והוציאה גזרות מ"בורדה". לצורך תפירות מתוחכמות יותר היו נשות השכונה הולכות אל מרתה, שידעה לשרטט גזרות בעצמה,  וברונקה השלימה עם המצב כאילו היה אחד מחוקי הטבע. 
כשבתה הפצירה בה להתקדם, להתפתח, להעיז ולשרטט, כמו מרתה, גזרות בעצמה, שאלה: "לשם מה לקלקל סתם בד יקר?" ופנתה לשאר עיסוקיה – בישולים ונקיונות לקראת ביקורי ילדיה ונכדיה. מידי פעם הלכה לקופת חולים כדי לטפל ברגלה הימנית שהכאיבה לה וגרמה לה לצליעה קלה, למרות שהרופאים לא מצאו את הסיבה.
האתנחתא היחידה שהתירה לעצמה היתה ההליכה לקולנוע. אחרי שחזרה אהבה לספר לכל מי שהיה מוכן לשמוע את עלילות הסרטים שראתה.
ודאי היתה ממשיכה לחיות את חייה השקטים והמסודרים אלמלא נפתח יום אחד בשכונה מרכז קהילתי. עמדו להיפתח בו חוגים שונים, ובעידודה של בתה החליטה ללכת לאחד מהם, ובחרה בחוג ציור.
כמה התפלאה, כשדווקא שם, בחוג, הכירה מישהו, גם הוא אלמן, שהכיר את "עיר שלי קטנה" . הוא סיפר לה שנהג לבוא לעיירה כילד, כדי לבקר את סבו וסבתו, ופעם אחת, כשאמו חלתה, אפילו נשאר שם חצי שנה.
בהתחלה ברונקה ציירה רק בשחור לבן, והוא, יצחק, זיהה מיד את המקומות שאליהם התכוונה. אחר כך הוסיפה צבע, ואחרי הצבע צצו הדמויות שאת חלקן גם הוא זכר. רק אז הודה במבוכה שבעצם הוא זוכר גם אותה, ושכבר אז, בילדות, מצאה חן בעיניו.
הוא עצמו צייר בסגנון אחר, שהמורה, בחורה צעירה שזה עתה סיימה את לימודיה ב"בצלאל", כינתה "מופשט". ברונקה לא הבינה תמיד למה התכוון בציוריו, והוא הסביר לה בסבלנות רבה.
לפני שהלכה לתערוכת סוף השנה העיזה וקנתה בד חדש לבן עם הדפס של פרחים קטנטנים, אדומים וורודים, ושרטטה בעצמה את הגזרה, וגזרה ותפרה. אפילו בתה היתה בטוחה שמרתה היא זאת שתפרה את השמלה, ושתיהן לא שמו לב שהפסיקה לצלוע.
מי שהבחינה בזה היתה הנכדה בת השבע, בתה של הבת, שבאמצע הנאום הנרגש של המורה, בדיוק כשקראה לכל התלמידים שיתקרבו אליה, צעקה: "סבתא, תראי, את הולכת ישר" וכולם היסו אותה, כדי שיהייה אפשר להמשיך כמתוכנן באירוע הפתיחה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה  On פברואר 24, 2008 at 8:50 pm

    ועוד איך סיפור ריפוי הסיפור הזה.
    צלול ומנחם, אנושי ומחלחל ויותר מכל- מעלה חיוך בנשמה. כמה נפלא.
    תודה.
    דפנה.

  • חני  On פברואר 24, 2008 at 10:26 pm

    על התגובה החמה.

  • טלי  On פברואר 27, 2008 at 4:13 pm

    חני יקרה,
    אני מודה שקראתי את הפוסט הזה כשהוא פורסם אבל חששתי קצת להגיב, עכשיו אזרתי אומץ…

    הסיפור יפה ונעים ומעלה חיוך על הפנים וחמימות אופטימית בלב, אבל קשה לי עם התיאור שקדם לו. אין לי ספק שכוונותייך טובות ונקיות לגמרי, אבל אם לקחת את שמה ומקצועה ואולי פרטים נוספים של אשה שנמצאת במצוקה כלשהי, יש כאן אלמנט מסויים של ניצול- גם אם כל כוונותייך טובות.
    זה נכון שיש לסיפור יכולת להקל ולרפא, אבל אני מרגישה שכדי לרפא מישהו צריך קודם כל, גם עם כל הכוונות הטובות שבעולם, לבקש את רשותו ולבדוק האם הוא מעוניין להתרפא והאם הוא מעוניין לעשות את זה דרכך.
    האישה האמיתית יכולה לשאוב הרבה כוח ונחמה מכך שכתבת סיפור שמתבסס על חייה וקשייה ומכך שהסיפור המריא איתך ועם כנפי דמיונך למקומות אחרים, קלים יותר מהמציאות הממשית שלה.
    אבל היא יכולה גם להיפגע מזה, ולכן אני חשה חוסר נוחות מסויים מהעניין הזה…

    וגם הכוונות שלי בהערה הזאת הן כמובן כוונות טובות בלבד, נדמה לי שפשוט לא חשבת על זה…

  • חני  On פברואר 27, 2008 at 6:05 pm

    קודם כל אני מודה לך על התגובה הכנה. כנראה לא הסברתי את עצמי נכון. הדמות של האישה והשתלשלות העניינים הם פרי דמיוני, וכתבתי את הסיפור הרבה לפני השיחה עם החברה. הוספתי פרט אחד או שניים שעלו מתוך השיחה, וזה דבר שקורה הרבה פעמים בזמן כתיבה – בכל אופן לי – חיבור בין המציאות ובין מה שנכתב.מה שהפתיע אותי הפעם, ובעצם זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, זה הסנכרון.
    אני מבינה את התחושה שלך, אבל אין מה לעשות אנשים כותבים על חומרים מתוך המציאות שעוברים טרנספורמאציה במהלך הכתיבה. מה שכן, אני בהחלט שוקלת לוותר על ההקדמות וההסברים, ולא בגלל התגובה שלך, אלא מפני שאני מרגישה שבמקום להסביר ולקרב הם מרחיקים, ושוב תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: