מה לימד אותי השבוע המחשב שלי – המירוץ

השבוע המחשב הנייד שלי התקלקל. כל הקבצים הפכו לקבצים "לקריאה בלבד", ולא יכולתי לעשות איתם כלום. אישי לקח אותו לתיקון – הוא המומחה אצלנו לענייני מחשבים, ואני נשארתי בלי המערכת שמאפשרת לי לבדוק כמה "כניסות" נוספו לרשימה האחרונה שפרסמתי.
עוד קודם שמתי לב שקצת הגזמתי בעניין הזה, אבל היה לי קשה להפסיק. נכנסתי למין מירוץ  נגד עצמי, והתחלתי אפילו לערוך תחרויות בין הפוסטים השונים, ואז המחשב עצמו עשה לי טובה גדולה והתקלקל.
כשחזר כבר הייתי במצב אחר, נינוחה ורגועה יותר. בקריאה מחודשת של אחד הקבצים נתקלתי בסיפור קצר שכתבתי שיכול להתאים למצב רוחי הנוכחי. אני מבטיחה לעצמי מראש להגביל את  מספר הבדיקות שאעשה. 

                                                   

                                                    מירוץ שליחים

 

התחרות לא היתה הוגנת. התנאים לא היו זהים. לכל אחד מארבעתנו ניתן מקל אחר ומיקום שונה. הקבוצות האחרות קיבלו תנאים אחרים. בקבוצה שלנו הרץ הראשון נעמד במקום גבוה, השני נמוך, השלישי הוצב בפיתול, ואני, הרביעית, הוצבתי הרחק, כך שאיש לא יכול היה לראות אותי ואני לא יכולתי לראות איש.
בנוסף לכך השופט נעלם. רק הוראותיו נשמעו מרמקולים ענקיים שהיו תלויים שלא כדרך הטבע באויר, ולמאמן לא נותר זכר. גם אי אפשר היה לזכור את עצותיו, כי הן נאמרו בשפה לא מובנת. היו רגעים שבהם שקלתי לוותר, אחר כך התחילו הספקות שמא בכלל טעיתי, והמירוץ אמור להתקיים במקום אחר ובמועד אחר.
כשהרצה השלישית הגיעה לא הבנתי מיהי. גם היא לא הבינה מי אני, ולכן חלפה על פניי. זה, כמובן, היה אסור על פי הכללים, אבל השופט הלא נראה לא אמר כלום. אחר כך צצה בעיייה נוספת, כי איש לא סימן את קו הסיום.
באיזשהו שלב, כשהזמן התמשך, פשוט זזתי הצידה. התיישבתי על אבן. מעליי נפרשו שמיים כחולים, עננים לבנים שייטו וחלפה להקת ציפורים. לא הבנתי למה לא פרשתי קודם. זה היה יום יפה כל כך. יום שפשוט מטופש לערוך בו מירוץ שליחים.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמי  On פברואר 16, 2008 at 10:37 am

    ספור מקסים!!

  • חני  On פברואר 16, 2008 at 2:21 pm

    נהניתי מאוד גם מהסיפור שלך "הסוף", וגם מצאתי דמיון בין שני הסיפורים.(מקווה להתגבר בקרוב על מכשול הלינקים, ולדעת איך לצבוע את המילים הדרושות בכחול).

  • ענת פרי  On פברואר 16, 2008 at 6:10 pm

    כולנו כולנו כל כך רוצים להיקרא

    אנשים פותחים אתר בקול תרועה רמה, ואז מתאכזבים מההיענות ודועכים בדממה

    אבל אלה כמונו שנשארים, הם אלה שמוכרחים לכתוב, ולא משנה אם אין הרבה קהל ואין בכלל שכר

    והלב אומר לי שאת תישארי

  • חני  On פברואר 16, 2008 at 7:20 pm

    מקווה שאת צודקת בקשר להישארות. זה באמת מה שאמרתי לעצמי:"אני ממשיכה, יהייה מה שיהייה",
    ועכשיו, אחרי התגובות שלך ושל עמי, מתחשק לי עוד יותר.

  • אסתי  On פברואר 16, 2008 at 8:42 pm

    ואני מצטרפת לזה שמעלי באמירה – תמשיכי לכתוב כי את צריכה את זה. את הכתיבה. לאט לאט יגיעו אלו שאוהבים ואחר כך זה כבר נהיה התמכרות הבדיקה הזאת של האם הכותב החביב עלי הוסיף פוסט

    אני אגב, קוראת כל פוסט שאת מעלה. מאוד אוהבת את זוית ההסתכלות שלך על החיים.
    ההגיג המטפורי שהבאת הפעם – מצויין. הזכיר לי קצת את בורחאס אפילו

  • טלי  On פברואר 16, 2008 at 8:50 pm

    מה שיפה פה זה שאף אחד לא כותב במקום מישהו אחר, ואין מדליות בסוף…

    גם אני, בימים מסוימים, מתמכרת להצצה הזאת ולמעקב אחרי ה"רייטינג", אבל מנסיון- לפעמים הרבה יותר כיף להתעסק בדברים אחרים לגמרי ולחזור ולגלות אחרי כמה ימים שלבלוג יש חיים גם בלעדינו…

  • חני  On פברואר 18, 2008 at 3:26 pm

    התגובות שלכן תמיד עושות לי טוב בנשמה,המון תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: