באלסקה אגור, כמובן, באיגלו

 

                                                              אלסקה

 

 

שוב, בפעם המי יודע כמה, אני חושבת על פרישה מוקדמת מהעבודה, אבל לשם כך דרושים אומץ לב ותעוזה, שכנראה חסרים בי. לפיכך כרגע אני מסתפקת בהרהורים על הזמן הפנוי שיעמוד לרשותי אחרי שאפרוש, אז אוכל לעשות  כל דבר שארצה, אפילו לנסוע לתקופה ארוכה למקום רחוק כמו אלסקה.  

באלסקה אגור, כמובן, באיגלו. לא מצמר גפן ,כמו שבנינו בגן, כשהיינו ילדים, אלא משלג אמיתי, שהרי מדובר באנשים מבוגרים. כלומר באיגלו משלג שהפך לקרח, ושבתוכו בוערת אש. כן… ראיתי פעם איגלו כזה בתוכנית טבע בטלוויזייה. כל כך קר שם באלסקה עד שאפילו אש לא מצליחה להמיס את הקרח. ולא שאני אוהבת קור. להיפך, אני אוהבת חום, אבל  איכשהו, דווקא האיגלו בגלל הניגוד הזה שיש בו  בין הקרח לאש, מצטייר לי כמקום מוכר, ולפיכך חמים.  

הבעייה העיקרית שלי עם האיגלו היא שכיסויי המיטה שבו עשויים מעורות של כלבי ים והשמיכות מפרוות של דובים  לבנים. הרעיון הזה שצריך לרצוח כלבי ים ודובים לבנים כדי להכין מהם כיסויים ושמיכות מאוד מאוד לא מוצא חן בעיני, ונשאלת גם השאלה איך אשיג שם אוכל.

יכול להיות, כמובן, שעל יד האיגלו שלי יהייה איגלו נוסף שישמש כמכולת, אבל אם כך נשאלת השאלה מאיין מגיע האוכל לאיגלו – מכולת הזה. ומי יהייה המוכר.

האוכל הרי לא יכול להימכר מעצמו, ואם יהייה מוכר, השאלה היא איך נסתדר, הוא ואני. כי יכול להיות גם שלא נסתדר, ואז, כשנהייה שם שני האנשים היחידים בערבות הקרח של אלסקה, זה לא יהייה כל כך נעים. אבל גם זה לא לגמרי הגיוני. הרי גם המוכר צריך לקנות ממישהו את האוכל. הרי לא ייתכן שהוא מייצר בעצמו את כ ל האוכל  שהוא מוכר, ועכשיו השאלה היא, אם כן, איך הם , שניהם , המוכר והאדם שממנו הוא קונה את האוכל – יסתדרו, ואיך אני אסתדר עם שניהם.

והרי אלה בדיוק השאלות שמטרידות אותי כיום גם במקום העבודה שלי. בשביל זה אני לא צריכה להרחיק עד אלסקה.  

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On פברואר 5, 2008 at 6:57 pm

    האלה שלך הזכירו לי בדיחה / סיפורון (לא יודעת למה) על דייג אחד שמאד נכסף לזכות בפרס הגדול בלוטו ולהפוך למיליונר. כששאלו אותו מה יעשה כשיזכה, השיב … אצא עם החברה' לדוג דגים..
    אולי אנחנו פשוט באמת לא כל כך יודעים להנות מהרגע באטרף הזה של החיים ? ואנחנו מפנטזים על הפנסיה, רק שאנחנו שוכחים שעד שנגיע לשם נתרפק בגעגועים על עכשיו ואולי גם (מי מבטיח לנו?) לא ממש נהיה כשירים לעשות את מה שכל כך אנחנו רוצים. כדאי לנצל ככל האפשר את ההווה. (כן, אני יודעת, אני טובה בלתת עצות והבעיה הגדולה היא דווקא ביישום)

  • טלי  On פברואר 5, 2008 at 7:59 pm

    מה שאני חשבתי למקרא הפוסט הזה… אני מכירה גרסא קצת יותר ארוכה ומפותלת לסיפור הדייג אבל השורה התחתונה זהה.

    וחני- אולי תתחילי מטיול לשבוע-שבועיים…

    העלית חיוך על פניי, בכל מקרה (-:

  • חני  On פברואר 5, 2008 at 9:38 pm

    דפנה, זה בדיוק, אבל בדיוק, הדבר שרציתי להגיד בסיפור הזה. מדובר מבחינתי בדמות שהיא לאו דווקא אני, אבל בטח יש בה גם ממני.
    וטלי, גם אני חייכתי בזמן הכתיבה, שמחה שזה עבר
    גם אלייך.
    תודה לשתיכן.

  • חני  On פברואר 6, 2008 at 4:26 pm

    האיגלו שבה כבר בילדות, וכנראה גם עכשיו. שקדי מרק רעיון מצויין, ובכלל, אפשר באמת להצטייד לבד… רעיון מצויין לסיפור נוסף…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: