מה למדתי מהבודהיזם ולקחתי לחיים

 

בסדנה הבודהיסטית הראשונה שבה השתתפתי – סופשבוע של "וויפאסאנה" למתחילים – למדתי על דפוס בסיסי שקיים בי, שאני יכולה לכנות אותו בשם: "במקום אחר יהייה טוב יותר". התוודעתי לדפוס הזה כשחיפשתי מקום לעשות בו "מדיטאציה בהליכה". יצאנו החוצה ואני עברתי ממקום למקום, כי בכל מקום שאליו הגעתי מצאתי פגמים.
במקום אחד ראיתי מתרגל אחר ונוכחותו הפריעה לי, כי רציתי להתבודד. במקום אחר שיח קוצני חסם את השביל, ורציתי ללכת מרחק רב יותר. בעוד מקום… אני כבר לא זוכרת מה בדיוק הפריע לי בכל מקום שאליו הגעתי, אבל אני זוכרת שהחלפתי מקומות די הרבה פעמים. סביבי אנשים כבר התחילו לתרגל ואני עדיין נדדתי.
בסוף פשוט נמאס לי ונעצרתי ואמרתי: "זהו זה. זה המקום המתאים", והתחלתי ללכת לאט ובתשומת לב. בזוית העין ראיתי מתרגל אחר, השביל לא היה רחב כפי שרציתי, אבל חשתי שהמקום שבו אני נמצאת כאן ועכשיו ברגע זה הוא המקום המתאים ביותר ואין אחר, וזה היה גילוי גדול ומרגש מאוד מבחינתי.
הוא המשיך באותה סדנה גם ב"מדיטאציה בישיבה": ישבתי בישיבה מזרחית על הרצפה, ושוב ושוב החלפתי תנוחות, כי בכל תנוחה חלק אחר בגוף כאב לי. כשהבנתי שהחלפת התנוחות לא מקלה, נשארתי באותה תנוחה, כואבת ככל שהיתה, והצלחתי להחזיק מעמד יותר ויותר.
מה שמצחיק זה שדווקא בסדנה הבאה שבה השתתפתי, שהיתה ארוכה יותר, נקטתי בגישה ההפוכה. שם, ברגע מסויים, כשנמאס לי מכאבי הישיבה, פשוט קמתי והתיישבתי על כסא במקום על הרצפה, וכל הכאבים נעלמו.
היום, בהתבוננות מאוחרת, אני יכולה למצוא מכנה משותף לשתי החוויות הלכאורה מנוגדות, והוא עיקרון "אי ההיאחזות", שמשמעותו עבורי היא לא להיאחז אפילו בתובנות שנדמות לפעמים החשובות ביותר.