קאפקא ואני

                                                                 

הפגישה הראשונה היתה פשוטה ומוזרה כאחת. הוא פשוט עמד מולי כשהכנתי לעצמי קפה של בוקר במטבח. זיהיתי אותו מיד, והבנתי שבא כדי לעזור לי. הוא שאל בפשטות: "למה שלא תכתבי עליי", ומיד תיקן: "כלומר עלינו, עלייך ועליי…"
חשבתי שזה רעיון מצויין, ראשית כי מערכת יחסים איתו לא תיחשב לבגידה. שנית כי אין ספק שאני באמת אוהבת אותו, וכהוכחה אני יכולה להזכיר אותה פעם שבה מרוב התלהבות הצמדתי נשיקה לפניו שניבטו אליי מכריכתו של ספר, ושלישית כי זאת יכולה להיות מערכת יחסים שתימשך זמן רב ככל הנדרש.
כדי שלא ייעלם, הזמנתי אותו מיד לכוס קפה. הצעתי שנשב בחוץ, בגינה. בלילה ירד הגשם הראשון והאוויר היה צלול. בשמיים שייטו עננים שהיו לבנים בשוליים ואפורים בפנים, השמש התחבאה ויצאה לסירוגין וציפורים צייצו, אבל הוא העדיף לשבת בפנים על יד השולחן שעל יד החלון.
לא הופתעתי כשהתברר לי שהוא שותה את הקפה שלו בדיוק כמוני, בלי סוכר ועם כמות בינונית של חלב. הוא גם קיבל בברכה את עוגיות התמרים שקניתי אתמול בסופר , ואפילו לא שאל אם הן קנויות או שאפיתי אותן בעצמי.
כבר ידעתי מנסיוני, שסופרים אוהבים לדבר על היצירות שלהם, וסיפרתי לו שפעם ניסיתי להמחיז סיפור קצר שלו על רוח רפאים. חשבתי שזה ישמח אותו, כמו שהיה משמח אותי אילו מישהו היה אומר לי דבר כזה, אבל פניו
דווקא התעגמו. אולי מפני שגם הוא, כמוני, לא כתב הרבה זמן כלום. רציתי לשאול אותו גם איך הרגיש כשפורסמו קטעים קצרים, שכתב בתקופה שבה לא הצליח לחבר סיפורים או רומן ארוך. אני קראתי אותם מקובצים בספר שנקרא "מחברות האוקטבו", אבל את זה לא שאלתי, כי חששתי שגם השאלה הזאת תעציב אותו. בסוף שאלתי סתם שאלה כמו "איך אתה מעביר את הימים" והוא ענה לי סתם תשובה בערך באותו נוסח: "אני יודע, הימים עוברים".
בשלב הזה של הפגישה נזכרתי שבעבר היה לו קשה מאוד להתמיד בקשרים, וחששתי שמא לא ירצה להתמיד גם בקשר אתי. למרות שעבר רק זמן קצר מאז שהופיע, כבר הרגשתי קשורה אליו. מצד שני לא ידעתי מה להגיד. בסוף שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד כוס קפה , אבל הוא לא רצה. גם אני לא רציתי. בכלל לא בריא לשתות כל כך הרבה קפה על הבוקר, והתחלתי לחשוש שאולי הוא יחשוש שאינני מעוניינת בבריאותו. התחלתי גם להרגיש שהעניינים בינינו מתחילים קצת לחרוק, אז שוב הצעתי שנצא. הפעם לא לגינה, אלא לרחוב,לטייל.
לזה הוא דווקא הסכים. גם לו התחשק להתאוורר. הוא היה לבוש במעיל דק וארוך, שכבר לא הולכים איתו היום, ועל ראשו הופיע פתאום כובע עם שוליים מצחיקים. מבחינת מזג האויר הלבוש שלו דווקא התאים, כי היה סתיו, אבל אפשר היה לראות מיד שהוא שייך לזמנים אחרים. זה קצת הפריע לי. לא בגלל חוסר המודרניות אלא בגלל המשונות וחוסר השייכות. גם בלעדיו הרגשתי לפעמים משונה ולא שייכת, אבל מובן שלא אמרתי לו כלום. ראשית, כי לא רציתי לפגוע בו – הרי ידעתי שהוא מאוד רגיש – ושנית ,כי זה לא באמת היה לי חשוב. מה שכן היה לי חשוב זה שהוא אתי, שאנחנו יחד, ופתחתי את הדלת ויצאנו מהבית ועלינו במדרגות ויצאנו מהשער והתחלנו לעלות ברחוב "השומר".
רחוב "השומר" הוא הרחוב שעולה מהרחוב שלי, ומתפצל בהמשך, ימינה, לכיוון השמורה ושמאלה לכיוון המושבה. לא ידעתי איזה כיוון הוא יעדיף. אני כמעט תמיד מעדיפה את שמורת הטבע , כי יותר נעים לי לטייל בטבע מאשר בין אנשים, ובשמורת טבע, מדרך הטבע, יש יותר טבע ופחות אנשים, וגם האנשים המעטים שמטיילים בה נראים יותר טבעיים.
בעלייה לא דיברנו, ראשית, מפני שקשה לדבר בעלייה, ושנית, מפני שרציתי להתקרב לפיצול ורק אז לשאול אותו לאן הוא מעדיף לפנות. פתאום ראיתי מישהי באה מולי. זאת היתה השכנה שלי. היא שמחה לראות אותי ונפנפה לי מרחוק. גם אני נפנפתי לה והעמדתי פנים שמחות. לפנים היינו קרובות מאוד, אחר כך קצת התרחקנו, ולאחרונה שוב התקרבנו. אלמלא היה אתי לא הייתי צריכה בכלל להעמיד פנים, יכולתי לשמוח באמת, אבל שיערתי שיהייה לי קשה להסביר לה מיהו, ואיך אנחנו קשורים זה לזה. היבטתי בו כאומרת "אין ברירה, מוכרחים לעצור" והוא הושיט את כף ידו לפנים כאומר "בבקשה, אין לי שום בעייה עם זה" . הוא בהחלט היה אדיב מאוד.
לשכנה שלי היה המון מה לספר, אבל לא היה לה זמן, אז היא הזמינה אותי שאקפוץ אליה בהזדמנות לקפה, אז, אמרה, תספר לי הכל. הבטחתי שאבוא, אבל לא קבענו מועד. זה קצת הטריד אותי. אם היא באמת רוצה לדבר אתי, חשבתי, למה היא לא קובעת מועד, ואם היא לא רוצה, אז למה נפנפה לי מרחוק. אולי גם היא, כמוני, המשכתי לחשוב, רק העמידה פנים שמחות. המחשבה הזאת לא נעמה לי, ועברו כמה רגעים טובים עד ששבתי ונזכרתי בו. רציתי לשתף אותו במחשבות שלי, וגם להתנצל לפניו , אם יהייה צורך, על ששכחתי אותו, אבל כשפניתי לעברו הוא כבר לא היה. פשוט נעלם כפי שהופיע, פתאום.
עמדו לפניי כמה אפשרויות: או לפנות לשמורה כפי שתכננתי, או להמשיך לכיוון המושבה, או להסתובב ולחזור הבייתה ולהיכנס עם למיטה עם ספר טוב, עדיף שלו. זה, כמובן, מה שעשיתי בסוף. ואולי, בעצם, בהתחלה. כן, בעצם ככה, בעודי שוכבת במיטה וקוראת שוב בפעם המי יודע כמה את קובץ הסיפורים הקצרים שלו ומהרהרת בו, התחיל הכל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בועז כהן  On דצמבר 26, 2007 at 6:28 pm

    אהבתי מאוד.
    אוהב מאוד גם את קפקא..

  • חני  On דצמבר 26, 2007 at 6:50 pm

    זה סיפור ששכב אצלי לא גמור, ופתיחת האתר נתנה לי "פוש" לסיים אותו.

  • דפנה  On דצמבר 26, 2007 at 7:51 pm

    יפה הסיפור שלך. האם את מכירה את המחזה "הזין של קפקא" מאת אלן בנט?
    ממליצה בחום. עכשיו עשית לי חשק ואולי אעלה חלק ממנו שתרגמתי לעברית לאתר.

  • חני  On דצמבר 26, 2007 at 8:37 pm

    לא מכירה את המחזה, אבל אשמח להכיר. הקדמת אותי: גם אני רציתי לכתוב לך שאהבתי את מה שכתבת, ולאחל לך הצלחה והנאה באתר החדש.

  • אסתי  On דצמבר 27, 2007 at 12:32 pm

    וגילה ששוב כל הסיפורים המקסימים נכתבים בלעדיו…

    מקסים חני

  • חני  On דצמבר 28, 2007 at 12:01 am

    התגובה שלך ריגשה אותי מאוד,ואם יוצא לך לדבר עם גרגור סמסא תמסרי לו בשמי שלא היתה לי שום כוונה לפגוע בו…

  • אילנה  On דצמבר 28, 2007 at 2:59 pm

    נהניתי לקרא, ואת מוזמנת ללינק הבא שכנראה יעניין אותך:
    http://www.artporat.co.il/prof%20Govrin%5Bhebrew%5D.htm

  • חני  On דצמבר 28, 2007 at 10:39 pm

    הלינק ששלחת נראה מעניין מאוד, אבל לא הצלחתי לפתוח את כולו- משום מה רק חלק ממנו נפתח.

  • אילנה  On דצמבר 29, 2007 at 12:44 am

    מוזר.
    נסי את הלינק המקוצר:
    http://www.artporat.co.il/
    ומשם, באתר, אל:
    Conversations with Kafka
    ואם גם זה לא יצליח, פשוט, יעקב פורת בגוגל.
    בהצלחה

  • חני  On דצמבר 29, 2007 at 9:58 am

    באמת מעניין. התחברתי מאוד. ראיתי אפילו עבודה אחת שכתוב בה "מחברות האוקטבו".אמשיך להסתכל.תודה.

  • גילה גלעד  On ינואר 6, 2008 at 1:49 pm

    הי חני

    איזה כיף למצוא סיפורים שלך על המסך
    אהבתי במיוחד את הקטע על האנשים שנראים יותר טיבעיים בשמורה.
    מי כמונו יודעות מהי ההרגשה למצוא איזה פרח מקומט אחד בין הקוצים…

  • חני  On ינואר 6, 2008 at 3:54 pm

    פרח לא מקומט! כבר העירו לי שאני כותבת יותר מידי תודה, ושאני לא צריכה להודות לכל אחד בנפרד, ובכל זאת…תודה.

  • עידו גרומר  On אוגוסט 10, 2008 at 4:37 pm

    מצויין
    דו-שיח מרתק. ההתרחשות ה"דמיונית" מאד מציאותית
    מאד נהניתי לקרוא שוב ושוב
    ועוד לא מיציתי

  • חני  On אוקטובר 27, 2009 at 4:38 pm

    שמחה שאהבת 🙂

  • רחל פרומן-קומלוש  On פברואר 2, 2014 at 5:52 pm

    המון בהצלחה לספר החדש- אין סופר מוכשר מקפקא בעיני במאה ה-20 וספק אם היה גם לפניה. העניין העצום בו הוא טבעי לכל אוהב ספרות-כיף לך שנפגש אתו גם במפגש דמיוני- וכמו שהתברר יש גם מפגשים ריאליסטיים עם חלק מהמשפחה שלנו-שקשורים לדורה דיאמנט- האשה היחידה עמה חי קפקא ואיתה רצה להתחתן.אולי הקשר הוא ממש מיסטי.

    • חני שטרנברג  On פברואר 2, 2014 at 10:21 pm

      תודה רבה, אחותי, שמחה שאהבת. הסיפור הזה הוא כבר בן 7 שנים, והיום הספר נושא את שמו, סוג של סגירת מעגל.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: